פסק-דין בתיק ע"א 3494-07

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א יפו (כב' השופט דלוגין יאיר) מיום 12.8.2007 במסגרתו נתקבלה תביעתה של המשיבה - למעט סכום מסויים - שהוגשה כנגד המערער, לתשלום חוב בגין פרמיות ביטוח שהונפקו אך לא שולמו ( ת.א. 730144/06).

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.         המערער הזמין מהמשיבה מספר פוליסות ביטוח ואלה הונפקו בעבורו. המערער חתם על הוראות קבע לתשלום הפרמיות. לימים הבנק לא כיבד את הוראות החיוב, ולמערער נוצרה יתרת חוב אצל המשיבה. בגין חובות אלה הגישה המשיבה תביעה על סך של 16,174 ש"ח בסדר דין מקוצר לבית המשפט קמא. התביעה נסמכה על תדפיסים המפרטים את התנועות שנעשו בחשבון (התדפיסים צורפו כנספחים לתצהירה של הגב' פרימו ; להלן - הנספחים).

2.         המערער ביקש להתגונן בטענה כי התחייב לשלם סך של 11,000 ש"ח חלף סך של 17,000 ש"ח כך שכעת חובו עומד על 6,000 ש"ח בגין הפרמיות. עוד טען המערער כי המשיבה חבה לו כספים בסך של 35,000 ש"ח בגין פסק דין שניתן לטובתו (10.11.2005), לאחר שנחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן - הסכם הפשרה) ( ת.א. 38530/04). זאת, לאחר שהעבירה את כספי הזכייה לבא-כוחו דאז, עו"ד קורנבאלו (להלן - עוה"ד), שנעלם עם הכסף, חרף הוראותיו כי את התשלום יש לבצע ישירות לידיו. בנוסף, המערער טען כי ביקש מהמשיבה כי תקזז מסכום פסק הדין כל חוב שקיים, בטרם ביצוע התשלום, וזו לא עשתה כן, ואין לה להלין אלא על עצמה. עוד טען המערער כי המשיבה חבה לו סך של 1,500 ש"ח + מע"מ בגין ההוצאות שנפסקו לטובתו במסגרת החלטה בבקשה שנדונה באותה התביעה (להלן - ההוצאות שנפסקו).

3.         בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה ברובה. בגין פוליסת אחריות מקצועית מס' 3483196 קבע בית המשפט קמא, על פי נספח ג', יתרת חוב בסך 1,578$ השווים ל- 7,435 ש"ח (שער של 4.712). בגין פוליסת עבודות קבלניות מס' 50241325 קבע בית המשפט קמא, על פי נספח ג1, כי אין כל יתרת חוב. בגין פוליסת עבודות קבלניות מס' 4929085, על פי נספח ג2, יתרת חוב בסך 5,029 ש"ח.סך כל החוב על פי קביעת בית המשפט הינו 12,464 ש"ח, קרן.

4.         בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי התחייב לשלם רק סך של 11,000 ש"ח, מאחר שטענתה זו לא נתמכה בכל ראיה מלבד עדותו של המערער.

5.         נספחים ג-ג2 נערכו על ידי מי מטעם המשיבה, בשם עליזה גבע אילוז, והוגשו באמצעות הגב' פרימו. נספחים אלו מכילים רשומה ממוחשבת של פירוט התנועות הכספיות שנעשו בפוליסות.

המערער טען כי יש לדחות ראיות אלו שכן הן בגדר עדות מפי השמועה. המשיבה טענה כי המדובר ברשומה מוסדית, והמערער טען שלא הוכח כן. עוד טענה המשיבה כי המערער לא התנגד להגשת המסמכים במועד בו היה עליו לעשות כן.

בית-משפט קמא קבע כי יש לדחות טענה זו, הואיל והמערער מנוע בשלב שמיעת ההוכחות להעלות את ההתנגדות. כבר במהלך קדם המשפט ראה המערער את תצהירה של פרימו ואת הנספחים המדוברים, וחרף זאת לא נשמעה כל התנגדות להגשתם. בהתאם לתקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין) דחה בית המשפט קמא את טענת המערער, בשל העובדה כי יכול היה להעלותה קודם לכן במהלך קדם המשפט. בנוסף, יש לציין כי המערער לא התנגד להצגת הנספחים כ"רשומות מוסדיות" בעת שהוצגו לפניו, ומכאן כי ישנה הנחה כי המערער מסכים כי הרשומה המוסדית עומדת בתנאים שנקבעו לכך.

6.         בהתייחס לטעת הקיזוז, קבע בית המשפט קמא כי המשיבה לא התרשלה.

במסגרת הסכם הפשרה נקבע כי הכספים ישולמו " לתובע באמצעות בא כוחו". ביום 10.11.2005, המועד בו בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, שלח המערער מכתב לעו"ד מילס, נציגת המשיבה, בדרישה כי ההמחאה תוצא לפקודתו, ותשלח לכתובתו ( נ/4 לפני בית המשפט קמא). הגם שבמכתב לא צויין מדוע יש לנהוג כך. בית המשפט קמא הדגיש כי במועד זה, המערער ואשתו כבר ידעו, על פי השמועה, כי עו"ד קורנבלאו מועל בכספי לקוחותיו. בתגובה למכתב, שלחה עו"ד מילס מכתב תשובה ביום 13.11.2005. במסגרת המכתב הודיעה למערער, כי היא מסרבת לדרישתו לאור האמור בהסכם הפשרה. המערער טען, לפני בית המשפט קמא, כי שלח מכתב נוסף ביום 18.11.2005 במסגרתו חזר על דרישתו כמקודם, בתוספת הנימוק, כי ישנו חשש שעו"ד קורנבלאו ייקח את הכספים לעצמו. המערער טען כי המכתב נשלח בפקס, אך לא הוצג אישור שליחתו ולאחר שעו"ד מילס הצהירה בתצהירה כי מכתב זה לא נתקבל. המערער ויתר על חקירתה של עו"ד מילס. עוד הצהירה עו"ד מילס כי ביום 21.11.2005 שוחחה עמה אשתו של המערער, שביקשה לדעת האם הכספים הועברו לעו"ד קורנבלאו אם לאו. עו"ד מילס שלחה מייל למשיבה בעניין, ונענתה כי ההמחאה נשלחה ישירות לידי עו"ד קורנבלאו (המייל הנטען לא צורף לתצהיר). עוד הצהירה עו"ד מילס כי ביום 26.12.2005 התקשר המערער וביקש להגיע בכדי לצלם את הסכם הפשרה ופסק הדין. המערער ציין כי אינו מצליח לתפוס את עו"ד קורנבלאו, שאמר לו כי הכספים טרם הגיעו. לאחר השיחה הגיעו המערער ואשתו למשרדה. עו"ד מילס מסרה להם העתק מהסכם הפשרה ומפסק הדין, ובהמשך העבירה בפקס את צילום השיק שנרשם לפקודת עו"ד קורנבלאו.

המערער העיד כי הביע לפני עו"ד מילס את חששו מעו"ד קורנבלאו, הן בפגישות עמה והן בשיחות, ובתגובה לדבריו הבטיחה עו"ד מילס כי השיק יהיה לפקודתו ויישלח לעו"ד קורנבלאו.

עו"ד מילס הכחישה בתצהירה גם גרסה זו. לטענתה, מעולם לא ביקש המערער כי ההמחאה תרשם על שמו, וממילא לא הוסכם כי כך תעשה. כן היו רק שתי פגישות בינה לבין המערער.

בית המשפט קמא ביכר את גרסתה של עו"ד מילס על זו של המערער ומהסיבות הבאות:

גרסת המערער סותרת את האמור במכתבה של עו"ד מילס; אין כל סיבה מדוע תשנה עו"ד מילס את עמדתה ותבטיח את אשר נטען; עו"ד מילס הכחישה מפורשת את גרסת המערער; יש לזקוף לרעת המערער את העובדה כי ויתר על חקירתה של עו"ד מילס.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי לא הוכח כי עו"ד מילס קיבלה את מכתבו השני של המערער מיום 18.11.2005. המערער לא צרף את אישור הפקס כראיה לשליחת המכתב. עו"ד מילס הכחישה את קבלת המכתב, וכאמור, לא נחקרה על גרסתה זו. כן, קבע בית המשפט כי אין סביר בעיניו כי עו"ד מילס קיבלה את המכתב והתעלמה ממנו, על אף שלמכתב הראשון הגיבה מיידית.

7.         בהתייחס לפרשנות המשפט " סכום הפשרה ישולם לתובע באמצעות בא כוחו", דחה בית המשפט קמא את פירוש המערער, לפיו הכוונה כי יירשם שיק לפקודתו והוא יימסר לבא-כוחו. בית המשפט קמא דחה את הגרסה מכמה סיבות: ראשית, אין בכך היגיון. לגישת המערער מדוע שלא תשלח ההמחאה ישירות לידיו? שנית, קיים נוהג כי הסכום מועבר לידי בא-הכוח על מנת שיוכל לנכות את שכר טרחתו, ולאחר מכן להעביר את היתרה ללקוח.

8.         בהתייחס לדרישת המערער מיום 10.11.2005, מאחר שהמערער לא פרט את הסיבה לדרישתו, וכן לאור לשון הסכם הפשרה, קבע בית המשפט קמא כי עו"ד מילס פעלה באופן סביר. זאת בניגוד למערער, אשר לפי בית המשפט קמא התרשל. רשלנותו באה לידי ביטוי בכך, שמרגע שהשמועות על עו"ד קורנבלאו הגיעו לאזניו, היה עליו ליידע מיידית את עו"ד מילס, ואת המשיבה. כן היה המערער יכול ליזום פניה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, בכדי לעצור את העברת הכספים עד לבירור טיב השמועות.

9.         בהתייחס לדרישת המערער לקיזוז ההוצאות שנפסקו, בית-משפט קמא קבע כי הסכם הפשרה הינו כולל וסופי ומוציא את סכום ההוצאות אשר לא נכללו בו, ועל-כן אין כל מקום לקזז לסכום זה.